אכיפה של הסדרי ראיה
חוק הכשרות והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962, קובע כי שני ההורים הינם האפוטרופסיים של הילדים אך יחד עם זאת, במקרה של גירושין בתי המשפט קובעים מיהו ההורה המשמורן ומיהו ההורה הלא משמורן תוך קביעת הסדרי ראיה או כפי שנהוג לבטא היום 'זמני שהות' בינו לבין הקטין, זאת מבלי שיש בכך לבטל את האחריות ההורית של מי מההורים כלפי ילדיהם.
הסדרים אלו נקבעים או בהסכמת הצדדים ועל דעתם במסגרת הסכם גירושין או באמצעות יחידת הסיוע שליד בית המשפט או על פי המלצת פקידי הסעד שבמינוי בית המשפט במסגרת פסק דין. כך או כך, הסדרי הראייה שנקבעים על ידי בית המשפט אמורים לחול באופן מחייב על שני ההורים ולא כזכות של ההורה. בפועל, המציאות מלמדת שבמקרים רבים קביעת בית המשפט נשארת על הנייר, והמציאות נראית אחרת לגמרי בין בשל הפרה מצד ההורה המשמורן אשר מונע מההורה האחר להיפגש עם הילדים במועדים שנקבעו לכך ובין, מצד ההורה הלא משמורן אשר אינו מקיים את המפגשים במועדים ובשעות שנקבעו.
תוצאת ההפרה בשני המקרים מביאה לפגיעה הן בקטינים, אשר מפסידים קשר יציב וקבוע עם הורה האחר וחשופים לתחושות חוסר ודאות ופגיעה באמון. הן בהורה המשמורן אשר תכנן את יומו בהתאם לאותם הסדרים (לימודים, שעות עבודה וכו') והן אצל ההורה הלא משמורן אשר נדרש לצאת ממקום העבודה מוקדם מהרגיל ולהשלים שעות בזמן אחר.
דו"ח הביניים של ועדת שניט הציע כמה סעיפים שאמורים לטפל בבעיה זו. על פי הדו"ח מוצעים שבעה כלים לטיפול בבעיה של הפרות הסדרי ראייה והם: הפניה ליחידת הסיוע שליד בית המשפט, מינוי מתאם הורי, חיוב הורה להשתתף בהדרכה או בטיפול הורי, פיצויים, שינוי הסדרי ההורות כנגד ההורה המפר ופסיקת ביזיון בית משפט או סנקציה נזיקית בגין הפרת הסדרי הראייה.
בהתאם לכך, ראוי ונכון כבר במסגרת הסכם הגירושין לנסח כללים וסנקציות למקרה של הפרה ובכך להבטיח את טובת הילדים בדרך של קיום מפגשים ויציבות הקשר עם שני ההורים, כמו גם למזער את הצורך בהגשת תביעות חדשות בעתיד לאכיפת הסדרי הראיה או זמני השהות על יד מתן מענה בהסכם עצמו.
